כ"ץ ואח' נ' עיריית אשדוד ואח'

החלטה

לאחר שתמה הגשת ראיות הצדדים בהליך זה, שנפתח בשנת 2005, ובישיבת קדם המשפט שנערכה בפני ביום 28.4.11, נקבעו חמישה מועדי הוכחות בכדי להביא את התיק לקו הסיום, הגישה התובעת ביום 21.8.11 "הודעה על הגשת חוות דעת משלימה" ובה "תוספת לחוות דעת המהנדס מטעמה" וביום 31.8.11 הגישה "הודעה על הגשת תצהיר עדות ראשית" של בנה של התובעת.

הנתבעות וצדדי ג' התנגדו להגשת הראיות הנוספות בשלב זה של הדיון וטענו כי יש בכך כדי פגיעה מהותית בזכויותיהם, כמו גם הפרה של החלטות קודמות שניתנו על ידי בית המשפט עוד ביקשו כי ככל שייעתר בית המשפט לתובעת יבקשו הם להשלים ראיותיהם.

לאחר שעיינתי בהודעות הצדדים, בתגובת התובעת ובתגובות הנתבעות וצדדי ג' אני מוצאת לנכון להיעתר להגשת הראיות באיחור בתנאים המפורטים בגוף ההחלטה. טעמיי להלן.

בבסיס ההליך המשפטי מצויה הכוונה להתחקות אחר האמת על מנת שהכרעתו של בית המשפט תהא שלמה ונכונה ככל שניתן.

טען בא כוחה של התובעת כי התצהיר והתוספת לחוות הדעת חיוניים לצורך ירידה לחקר האמת ובירור המחלוקות שבין הצדדים. ייתכן. עם זאת, אין אינטרס זה עומד בחלל הריק והוא ניצב לצד אינטרסים נוספים כגון זה שלא תיפגע הגנת הנתבעים וצדדי ג'.

בבוא בית המשפט לאזן בין אינטרסים מנוגדים הוא בוחן מגוון רב של רכיבים:

מהותן של הראיות אותן מבקשת התובעת לצרף, הרלוונטיות של הראיות הנוספות, תום ליבם של הצדדים, הסיבה לאותו מחדל באי הגשת התצהירים קודם למועד הגשת הבקשה ויכולתו של בעל הדין להגישם קודם לכן, השפעת מתן ההיתר לתיקון על ניהול ההליך ועל יכולתו של בית המשפט להכריע במחלוקות המונחות בפניו לגופן כמו גם אפשרות פסיקתן של הוצאות כדרך לאזן בין האינטרסים השונים. (ע"א 579/90 מרדכי וגילה רוזי נ' ציפורה בן נון פ"ד מו(3)738, וכן רע"א 2137/02 אליהו ממן נ' פז חב' נפט בע"מ (טרם פורסם).

אין חולק כי היה על התבועת להגיש בקשה ולא הודעות מטעמה על הגשת ראיות נוספות.

באשר למועדי הגשת התצהיר הנוסף נתתי דעתי לעובדה כי לכאורה עסקינן בראיות אשר הגיעו לידי התובעת לאחר הגשת תצהירי העדות הראשית מטעם הנתבעים ומכאן שלא מדובר בראייה אשר אותה הותירה ברשותה לצורך השגת יתרון דיוני.

בית המשפט העליון חזר לא אחת על כך שבמניין שיקוליו לצורך בחינת אפשרות קבלתה של ראיה נוספת, תבחן גם שאלת ידיעתו של הצד המבקש דבר קיומו של אותה ראיה.

משנמצא כי לכאורה, לטענת התובעת המעקות הוקמו ביולי 2011, הרי שהכף נוטה למתן ההיתר להגשתן המאוחרת של הראיות. (ע"א 188/89 פיאד אחמד עזאיאזה נ' המועצה המקומית כפר דבוריה פ"ד מז(1) 661.

לא כך באשר להגשת חוות הדעת המשלימה שכונתה "תוספת" ונטען בתגובת התובעת כי היא "מנסה להציג חוות דעת הנדסית עדכנית בה מאוזכרת חקיקה/חקיקת משנה רלוונטית לעניין האחריות" (סעיף 5 לתגובה מטעם התובעת) שהרי זו יכלה להיעשות עוד קודם ואולם משנעתרתי להגשת התצהיר מתירה אני גם הגשתה.

הגשת הראיות הנוספות מחייבת, בהכרח, מתן היתר לנתבעות ולצדדי ג' לתקן ו/או להוסיף על תצהירי העדות הראשית וחוות הדעת מטעמם. בעניין זה קמה זכות בסיסית לנתבעות ולצדדי ג' להגיב או להשיב על העולה מהתצהיר הנוסף ומן חוות הדעת שהוגשה.

לא למיותר לציין כי כאמור, אנו מצויים כעת בשלב שבו תם שלב קדם המשפט והתיק קבוע לשמיעת ראיות הצדדים.

רבים הם המקרים בהם יימצא האיזון הנובע ממחדל זה או אחר של בעל דין, על דרך של פסיקת הוצאות לטובת הצד שכנגד.

לאחר שנתתי דעתי למכלול השיקולים הצריכים לעניין, מצאתי כי זהו האכן המקום לעשות כן.

בית המשפט העליון קבע לא אחת כי הגם שהפרוצדורה אינה מיטת סדום הרי שבטרם יינתן היתר לסטות ממנה יש לבחון האם לא יהא בתיקון המחדל כדי גרימת עוול לצד שכנגד.

אני סבורה כי אכן ייגרם לנתבעות ולצדדי ג' עוול כתוצאה ממתן ההיתר להגשת הראיות הנוספות לאחר שהוגשו ראיותיהם, ואולם עוול זה ניתן לתיקון על דרך של מתן היתר להגשת תצהירים משלימים וחוות דעת משלימות כמו גם על דרך של פסיקת הוצאות.

ויובהר, פסיקת הוצאות אין מטרתה עונשית אלא שהיא באה להציב את הנתבעות וצדדי ג' במקום בו היו אלמלא הגישה התובעת ראיות נוספות.